אני בכלל לא מבין את אלה שכל השנה אוכלים לא כשר ופתאום, משפסח מבצבץ לו בפתח הדלת (כמו אליהו הנביא בליל סדר נורמטיבי), הם מעלימים כל זכר לבגט האהוב ולאחיו הלחם הקל, ומתנפלים בתאווה מזויפת על הדיקט המחורר שגורם לעצירות. בעיניי, מי שכופר כל השנה גם לא יכול להתחסד לו פתאום ביום כיפור, לספור את השניות עד המדיום-וול הבא בתוספת אמנטל ולחשוב שאם לועסים מסטיק רק כדי להעביר את הריח הרע זה סבבה, " כי זה לא חלק מהצום".
החירות לחמץ
פסח משמח אותי: בד"כ אני לוקח חופש. ולכן, שום מנהג חד-שנתי כמו לאכול כשר לא יקלקל לי את חדוות החג. וכידוע, פסח הוא חג החירות. ומבחינתי, החירות היא גם לחמץ. בשנה שעברה (למשל) בדרכי לצפון, עצרתי באחד מסניפי סופר כלשהו בשעת ערב לא מאוחרת. המקום היה כמעט שומם לחלוטין. חיכיתי לשעת כושר על מנת לבצע את זממי: בעדינות ובזריזות הסטתי את וילון הצניעות מהחמץ הנחשק, הושטתי יד אוהבת לעבר קרקר הפרימיום עם הפסטו וצעדתי בביטחון לעבר הקופה. בדרך, ביסלי לא כשר פיתה אותי במעבר 2, ואספתי גם אותו לחיקי. הקופאית העלימה עין, או שסתם היתה עייפה מאוד ושמחתי לאללה! את שלי קיבלתי. אני חייב לומר שהיה לי נורא טעים. בדרך הארוכה לצפון, כל החבר'ה שהיו איתי אכלו לחמניות מבחילות מקמח מצה, בזמן שאני נהניתי מהחטיפים המעולים, ובכלל לא הרגשתי אשם. נהפוך הוא: הרגשתי צודק. ובעיקר, הרגשתי טוב: אני והחמץ מתחזקים מערכת זוגית עקבית ויציבה משך כל השנה, ולא נכנעים לחפוז חיצוני של שבועיים בעונת החיזורים האביבית.
"ואם ביום שבת לא בא לי"?
ככלל, אם משווים את סוגיית "הצום והכשר" לסוגיית האמונה באלוהים – הראשונה מחווירה כמו אלי לוזון לאחר חורף כהלכתו. קיום מצוות זו אינה גחמה, אלא השתדלות יומיומית. "אני לא בקטע של כשר היום", לא נשמע כמו משהו שאלוהים רואה בעין יפה. מעולם גם לא שמעתי על מישהו שמאמין באלוהים לפרקים. ואם מתי המעט הללו ישנם, שיבושם להם. לא תמצאו אותי משכנע אותם לכאן או לכאן. אבל מה שבטוח הוא: שאף אחד לא יצליח לשכנע אותי שלהיות חסוד פעם בשנה יעשה את העבודה בספר המצוות, יגרום לסולחה קוהרנטית ביני ובין בורא עולם ולבטח יהפוך אותי לאדם טוב יותר. אם כי להאמין זה משחרר ובעיקר מנחם כשלעצמו. אני לדוגמא, מייחל לכל כך הרבה דברים שוודאי לא יקרו. אבל העיקר ההתכווננות, לא?
מצטער על הציניות, אבל אני לא מאמין במצוות קולינריות מניעתיות כאלה ואחרות. ומה לגבי מצוות שבין אדם לחברו? זה לא קצת יותר נחשב והרבה יותר מאתגר ופי אלף יותר חשוב לעתיד החברתי המשותף? גם כאן ישנם כאלו החושבים שאם אתה עושה מעשה נחמד פעם בשנה, זה מספיק. הם טועים לדעתי. אך הפעם להבדיל, עדיף לעשות קצת מאשר לא לעשות בכלל. וגם עכשיו, אני שקט: את מצוותיי האזרחיות כלפי מגזר שומרי מצוות פסח, יום כיפור, ראש השנה, פורים, תשעה באב, צום גדליה, שבועות ו... (מה עוד החסרתי?) אני ממלא ביתר שאת, משך כל השנה ובאדיקות יתירה. ולקראת חג הפסח הממשמש ובא אני מעיז לשאול את עצמי ואת כלל הסובבים אותי בתמימות: "עד מתי ירכבו על גבינו, מי יודע?"
אסיים עם פתגם נחמד על פי בבא קמא פ"ה א: " אַסְיָא דְמַגָּן בְּמַגָּן - מַגָּן שָׂוֵי ". משמעותו מקבלת לפחות עבורי משנה תוקף בתקופה זו: רופא של חינם שווה חינם. ולפיכך, מצוות חינם שווה חינם ולא כלום. זוהי דעתי. ואם כבר ברופאים עסקינן, אקווה שעם בוא פסח המסמל התחדשות, מאבקם הצודק של הרופאים יישא פרי ותחלחל ההבנה החשובה בקרבנו: שום רופא הוא לא לחינם, וודאי שלא שווה חינם.
חג שמח וכשר לכולם!!!
